ZEWDE נ' בתי אבות "בית-הדקל" בעמ

החלטה

בפני בקשת המבקשת לחייב את המשיב להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה, כתנאי לבירור תביעתו (להלן: "הבקשה").

אקדים ואומר כי לאחר עיון בכל כתבי הטענות וכן בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. להלן אפרט את הנימוקים להחלטתי.

טענות הצדדים

המבקשת טוענת, בין היתר, כי משמדובר בתובע שהינו עובד זר שאינו בעל נכסים בישראל, הרי שככל שתידחה תביעתו היא תתקשה לגבות הוצאותיה ותצא בהכרח בחסרון כיס. לטענתה אין מדובר בתביעה לזכויות קוגנטיות דוגמת שכר מינימום, אלא בתביעה שעיקרה לפיצויי פיטורים, דמי חופשה וחגים אשר הזכאות להם מוכחשת. נוכח המחלוקות אף הוגשה ע"י המבקשת תביעה שכנגד.

המשיב מנגד מתנגד לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. המשיב מבהיר כי הינו מבקש מקלט וכי עובדת היותו נתין זר, חסר נכסים ו/או כתובת קבועה, אינה מהווה עילה למנוע ממנו את זכות הגישה לערכאות, שהינה בבחינת זכות שכמוה כזכות חוקתית, במיוחד שעה שמדובר בתביעה לזכויות יסוד. לטענת המשיב לא קמה כל עילה המנויה בדין ופסיקה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה להוצאות, שכן חיוב כאמור נעשה במקרים חריגים ביותר, שעה שהתביעה מופרכת על פניה או שהושתו על המשיב חיובים שבהם לא עמד. המשיב מציין כי אף המבקשת לא טוענת כי מדובר בתביעה מופרכת על פניה ובמקרה דנן אף לא הושתו על המשיב חיובים בהם לא עמד.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).

עת בוחן בית הדין בקשה כאמור עליו לאזן בין זכות הגישה של המשיב לערכאות, זכות אשר הוכרה כזכות יסוד מן המעלה הראשונה (ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ פ"ד נא(3) 577) לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, (16.7.03) פורסם בנבו, שם נקבע, בין השאר, כי עובדת היותו של בעל דין תושב זר, אין בה, לכשעצמה, טעם לחייבו בהפקדת ערובה. במקרה שכזה, יש לברר תחילה האם העובד הזר נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג וככל שנמצא כי כך הדבר - יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל.

במידה ואין המשיב נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג– יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; יגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.

כב' הנשיא (כתוארו אז), השופט אדלר סיכם את פסק דינו במילים "מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין".

מן הכלל אל הפרט

עיון בכתב התביעה מעלה כי המשיב הינו פליט מבקש מקלט מאריתראה, מדינה אשר אינו חתומה על אמנת האג. בנסיבות אלה שומה על בית הדין לבצע איזון בין זכות הגישה של המשיב לערכאות לבין זכותה של המבקשת שלא להיתבע בתביעות סרק, במיוחד בנסיבות בהן לא תוכל להיפרע מהמשיב, ככל שתביעתו תידחה.

במסגרת האיזון הנדרש יש לבחון האם על פניה תביעת המשיב מופרכת מיסודה; האם ייגרם למבקשת נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה והאם המשיב לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר ע"י בית הדין.

בחינת מכלול הדברים מעלה כי המבקשת לא הוכיחה התקיימות איזה מהתנאים האמורים.

ראשית לא מצאתי כי התביעה מופרכת על פניה - ענייננו בתביעה לפיצויי פיטורים, פידיון חופשה, דמי חגים והפרשות לפנסיה, שהינן זכויות סוציאליות מכוח משפט העבודה המגן. בתביעות מסוג זה מדיניות אי ההכבדה על מימוש זכותם של בעלי הדין לפנות לערכאות מקבלת משנה תוקף. משהמבקשת מודה בזכאותו של המשיב לסכומים אשר הופרשו לקרן פנסיה, ברי כי בפנינו ראשית ראיה לכך שאין מדובר בתביעה המופרכת על פניה, על אף שערה אני לכך שהמבקשת מעלה טענת קיזוז (וכן תביעה שכנגד) כלפי המשיב. אציין כי אפילו ללא הודאתה האמורה של המבקשת בדבר זכאות המשיב להפרשות פנסיוניות קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים ביחס לזכויות נוספות נטענות, מעבר לזכות להפרשות פנסיוניות – מחלוקת אשר ראוי כי תתברר לאשורה במהלך ניהול המשפט, ובשלב מקדמי זה לא ניתן לומר בהתייחס אליה כי מדובר בתביעת סרק מופרכת על פניה.

שנית, המבקשת לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה כי על המשיב הושתו בעבר חיובים אשר לא נפרעו. אציין בהקשר זה כי פסק הדין שניתן בדב"ע נו/3-142 יוסף חסון נגד קאסם סאמרי (27/8/96) פורסם בנבו, הנזכר בבקשה, ניתן בנסיבות בהן המשיבים לא שילמו הוצאות שהושתו עליהם בהליך משפטי קודם ומשכך אין להקיש ממנו ישירות לנסיבות ענייננו.

שלישית, המבקשת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי עשוי להיגרם לה נזק ממשי כתוצאה מהגשת התביעה, זולת נזק עתידי צפוי של אי תשלום הוצאות היה ותביעת המשיב תידחה. אין די בנזק עתידי אפשרי בגין אי תשלום הוצאות (אם וככל שייגרם) כדי להקשות על מימוש זכות הגישה לערכאות, שהינה כאמור זכות יסוד מהמעלה הראשונה. בפסק הדין בע"ע 1064/00 דניאל קיניאנג'וי DANIEL KINYANJUI MWANGI נ' אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ פד"ע לה 625, בו תולה המבקשת יהבה, פסק בית הדין הארצי כי "הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכותו של העובד לזכויות, דוגמת שכר מינימום, ומפני החשיבות המוסרית, חברתית וכלכלית שנודעת להגנה על עובדים זרים והימנעות מהעמדת מכשולים בדרכם למימוש זכויותיהם בבתי-הדין".